הפנטזיות שלי עוצבו לפי העשור וחצי הראשונים לחיי. בכלל, אני חושב שזה כך אצל רוב האנשים. הנורמטיביים. כמוני. ואני יודע שיש כאן סתירה במשפט.
בגיל 9 או 10, אל תהיו קטנוניים איתי, צעדתי מפרברי העיר הציורית חדרה אל מרכזה, שם ראיתי באחת החנויות את תמונתה של למבורגיני קונטאש מתנוססת על ספר עב כרס. היה זה ספר השיאים של גינס לשנת 1988, ואני כבר הייתי מוכן כספית כדי לרכוש אותו, אבל מעט פחות בקטע הנפשי. והנה ההסבר: בגלל שהקונטאש הייתה על קיר של כל מתבגר בארץ ובעולם, פיתחתי כנגדה סוג של אנטי. בדיונים עם חבריי ניסיתי להסביר להם שטסטרוסה דווקא היא הדבר האמתי, ואני יכול לספר לכם שבדיון של ילדים שאין להם ותק אפילו של עשור בנשימה עצמונית, נשמעתי די משכנע.
אבל היא הייתה כל כך יפה ומיוחדת שלבסוף נשברתי. רכשתי את הספר והעמקתי בו רבות, שיננתי שיאים זוטרים ושטותיים לצד אליפויות יצרנים בפורמולה אחת ובראלי. והקונטאש? היא הפכה להיות מושא חלומותיי.
לפני כ־5 שנים, או אם תרצו כ־25 שנים לאחר קניית אותו ספר שיאים של גינס — נערך מסע בארצנו, מסע שבודדים ידעו עליו. בסדנה מוכרת אי־שם במרכז הארץ התקבצו שלל ניסאן ג'י־טי־אר, פורשה 911 ואפילו מספר פרארי. אחת מהן הייתה מדגם 458 ספיידר בצבע כסוף והיא הייתה יפהפייה. אני זוכר שבהיתי בה והתרשמתי מזה שגם היום יודעים לעצב מכוניות לא רע בכלל. ואז מישהו אמר "הגיעה קונטאש, אתם לא מאמינים". שפמי המצויר סמר. כן, מה שקראתם, הגעתי חמוש במיני מיינור ועם לבוש תואם לתקופה.
אצתי רצתי אל אותה אקזוטיקה שכיכבה בחלומותיי הרטובים ביותר ופתאום היא נגלתה למולי, אדומה, נמוכה ורחבה, זוויתית ונדמה שרוחו של גנדיני, עליו השלום, שיחיה, מרחפת מעליה. איזו מכונית. פרארי 458 ספיידר? פתאום היא נראתה פלסטיקית כזו, סינתטית, אפילו מעט גמלונית.
עם בעליה של האקזוטיקה החלפתי לא מעט מילים במהלך המסע שיקרא לאחר מכן "ישראבול" בהשראת הגאמבול המפורסם. בשעת בוקר מוקדמת יצאו עשרות רבות של מכוניות ספורטיביות מיוחדות אל הצפון, דרך בית אורן, בירנית־אלקוש ועד לעצירה במושב אי־שם בצפון לטובת סיום ראוי עם מוזיקה קצבית ואכילת מזון לשובע.
בכניסה למושב עצרו המכוניות, ממתינות לאלו שהגיעו באיחור. גם הקונטאש הייתה שם. אני ניגש לבעליה של הלמבורגיני ודורש ממנו שאת שאר הנהיגה אני אעשה במושב שלצידו בתואנת חלום, ויש מדינות שבהן זו חובה להגשים חלומות. חרטוט לא אמין שהסב חיוך לבעלים אבל בעיקר הסב לי את מושב הנוסע. סוג של סגירת מעגל. חלום שהתגשם.
ברבות הזמן גיליתי שהבעלים של הקונטאש שירת יחד עימי בגדוד (שקד, גבעתי, כבוד). קטע. ומה לגבי הספר? הוא עדיין ברשותי. לא מעט מדפיו מרוטים, רוב שיאיו כנראה שנשברו.
[email protected]
